על הבר

על הבר

את בת זוגתי שמרית הכרתי בכלל בחתונה של חבר משותף, יותר נכון, חבר שלי התחתן עם מישהי שהיא הייתה ידידה שלה. הם בכלל היו חברות דיי טובות מהצבא ושם ביחד הם היו זוג בחדר, ושמרו על קשר ממש טוב מאז, למרות שהיה ביניהם מרחק פיזי יחסית גדול- רעננה-בת ים. אפילו אחת החברות שלהם מהצבא התחתנה מאז. וגם לה היה סיפור דיי דומה עם הבן זוג שלה אבל זה היה ממש מזמן. בכל מקרה הזוגיות שלנו החלה עוד מאותו יום נפלא בחתונה שנערכה באיזה גן אירועים במרכז הארץ, הפקה מטורפת שעלתה הון תועפות ובהתאם,גם החתונה עצמה הייתה מתוקתקת כמו שעון שוויצרי וזאת על פי בקשת החתן והכלה, יותר נכון מצד בת זוגו של החתן, הכלה, שידעה בדיוק מה ומי ואיפה ומתי ייצא ולמה. היה חשוב לה הסדר, הכמות, הארגון והניהול שהופקד בידיה הנאמנות של המפיקה של האירוע. את בת זוגו של חבר שלי שהתחתן באותה חתונה מדוברת, הוא הכיר בכלל בבר- מקום שאני לא מאמין שמכירים בו בחורות, כאילו מכירים, אבל לא יוצא מזה יותר מיד לא מסוג הבחורות שתיקח אותה איתך לדייט רומנטי טיול סגווי בטיילת , בייחוד כשאתה לא מחפש יותר מידי, כן.. בכל מקרה בת זוג לקשר רציני, אני מאמין, שאתה לא תמצא שם, בת זוג, לדברים אחרים, אתה יכול לנסות בשמחה. אבל אני את בת הזוג שלי הכרתי בחתונה בכלל, שזה דיי דומה, אבל מצד שני, חתונה, חברה צעירים, אלכוהול, אתה מכיר כמעט את כולם, או לפחות את מי שצריך, וזה דיי דורש את זה שיכירו. ביני לבין שמרית לא עשו היכרות, רק עבודת תחקיר קטנה שעשיתי הספיקה לי בשביל לדעת שאני רוצה אותה, משם והלאה הדרך הייתה יחסית קלה ולא הצריכה יותר מידי משחקים וטיזינג וכל השטויות האלה של ילדים  בכיתה ח’. שמרית, היום, ואני כבר שנתיים ביחד- זוגיות שלא האמנתי בהתחלה שתחזיק ככה מעמד, כמו שאתם כבר יודעים, אבל בשמרית היה משהו אחר, ביחס לבנות הזוג הקודמות שלי, היה בה, משהו בפנים שלה, שהקרין הרבה מעבר למה שזה היה נראה.